עמיר חברה להספקה של התאחדות האיכרים בישראל בע"מ נ' סימון

פסק דין

מבוא

לפניי ערעור על החלטת ראש ההוצאה-לפועל (ההוצל"פ), בטענת 'פרעתי', שלפיה אין מקום לאכוף פיצוי מוסכם שנקבע בהסכם פשרה בין הצדדים שקיבל תוקף של פסק דין; זאת נוכח התנהגות הצדדים לאחר פסק הדין והשלכותיה.

טעם ההחלטה הוא כי על רקע העובדה שהמשיב-החייב פרע את מלוא סכום הפשרה עוד לפני תום התקופה הכוללת של פרישת התשלומים, והמערערת לא מחתה על החירות שנטל לעצמו באשר למועדי התשלומים וסכומיהם – הרי שבהוספת הפיצוי המוסכם בסך 95,000$ על סכום הפשרה בסך 95,000$ יהיה משום אי צדק משווע.

המערערת טוענת כי ראש ההוצל"פ חרג מסמכותו בהתערבותו העמוקה בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין; וככל שהמשיב סבר כי אין מקום לאכוף את ההסכם המקורי, על יסוד התנהגות הצדדים לאחר מועד פסק הדין – היה עליו לפנות לבית המשפט. לחלופין, התערבותו של ראש ההוצל"פ לא הייתה מוצדקת לגופה.

המשיב טוען כי ראש ההוצל"פ יישם את ההסכם והכריע בטענת 'פרעתי' במסגרת סמכותו לפרש פסק דין לצורך אכיפתו. כמו כן, פרשנותו להתנהגות המערערת ומסקנותיו בדבר השלכותיה היו נכונות לגופן.

הצדדים הוסיפו וטענו זה בכה וזה בכה, כמפורט בכתבי הטענות ובסיכומיהם בעל פה. לא אחזור כאן על הדברים. בשל הצורך והחובה לחסוך זמן שיפוטי, דנתי רק באלו מבין הטענות והראיות שאותן ראיתי כנחוצות להכרעה. יש לגזור הסדר-שלילי לגבי השאר.

סמכותו של ראש ההוצל"פ

נאמר בספרו של בר-אופיר [דוד בר-אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות א (להלן: 'בר-אופיר'), מהד' 7 (2009) עמ' 276]:

"הרשם איננו מתחקה אחר מידת הצדק שבמעשה השיפוטי אותו הוא מתבקש לבצע ואיננו סוטה ממלותיו הברורות של פסק הדין. וכך הוא מנוע מלהכריע בשאלת תוקפו של הסכם פשרה המוגש לו לשם מימוש".

ועוד נאמר [שם, עמ' 292]:

"העיקרון הבסיסי הוא כי הרשם חייב לבצע את פסק הדין ככתבו וכלשונו, ואין לו כל שיקול דעת בעניין זה. עיקרון זה חל גם על פסק דין שניתן על פי הסכם פשרה, והרשם איננו רשאי 'לתקן' את אשר עיוות בית המשפט בפוסקו את הדין ואין הוא רשאי למלא את החסר בפסק הדין גם אם חסר בו פרט מסוים. הוראות ותניות שבהסכם פשרה או בהסכם שניתן לו תוקף של פסק דין, יש להוציא לפועל כלשונן".

אולם, בענייננו אין מדובר בהתערבות ראש ההוצל"פ בהסכם הפשרה המקורי; אלא בקביעותיו כי לאחר כריתתו נוצר בין הצדדים חוזה אחר; וכי לנוכח התנהגותם של הצדדים בתקופה שלאחר פסק הדין – לא יהיה זה צודק לאכוף את הפיצוי המוסכם [פסקה 9 בהחלטה; ראו גם פסקאות 11 סיפה ו-13].

הפסיקה, וספרו הקנוני הנזכר של בר-אופיר, מכירים בסמכותו של ראש ההוצל"פ לפרש פסק דין לצורך אכיפתו, כל עוד אין הדבר כרוך בבירור ראייתי. [בר-אופיר, מהדורה 6 (מאי 2008), עמ' 196-197; רע"א 3149/06 בית מימון מוצרי חשמל בע"מ נ' קלינטון סחר בינלאומי 2000 בע"מ מיום 1.11.06]. למעשה, בעצם הסמכות לדון בטענת 'פרעתי', שעניינה התרחשויות מאוחרות לפסק הדין – מגולמת סמכות לפרש את התנהלות הצדדים לאחר פסק הדין והשתמעויותיה המשפטיות.

כמו כן, שיקולי מדיניות של מינהל שיפוטי, במערכת משפט הנתונה בעומס-יתר, מחייבת העתקת עומסים ('offload') מן הגורם המהווה את 'צוואר-הבקבוק' במערכת; קרי: מן השופטים, אל גורמים שעלותם המערכתית קטנה יותר [בעז רונן, שמעון פס, ניהול ממוקד, מהדורה 3 (2007), עמ' 90]. שיקולים אלה תומכים בפרשנות רחבה ככל הניתן לסמכויותיהם של רשמים וראשי-הוצל"פ.

לאור המקובץ, הן משיקולי 'דין מצוי' והן משיקולי 'דין רצוי', אני קובע כי ראש ההוצל"פ פעל במסגרת סמכותו כאשר התחקה אחר התנהגות הצדדים לאחר פסק הדין, וקבע קביעות נחוצות להכרעה בטענת 'פרעתי'; לאמור: האם, נוכח התנהגות הצדדים לאחר פסק הדין והשלכותיה, יש לומר שהמשיב פרע את חובו – או, שמא, השתכללה חבותו בפיצוי המוסכם, ועל-כן יש לומר שהוא לא פרע אלא את מחצית חובו.

יוטעם כי ככל שמי מן הצדדים סבור שראש ההוצל"פ שגה בהחלטתו לגוף העניין – הרי שדלתות בית המשפט, בין בכושרו כבית משפט אזרחי הדן בחוזים ובין בכושרו כערכאת הערעור על ראש ההוצל"פ, פתוחות לפניו. כלומר, אין בפרשנות הרחבה האמורה של סמכויות ראש ההוצל"פ כדי לפגוע בזכותם של הצדדים לפנות לבית המשפט לשם בחינתן של שאלות חוזיות מורכבות; ככל שמי מהם סבור כי בעניין הנדון מתעוררות כאלה. אולם, מוטב כי פניה כאמור תהווה אופציה שיורית, ולא מסלול הכרחי-מלכתחילה.

אני דוחה, אפוא, את טענתה המקדמית של המערערת וקובע כי ראש ההוצל"פ לא חרג מסמכותו בענייננו.

הסכם הפשרה

בהסכם הפשרה נאמר, בין השאר, כלהלן: